למה אני תמיד נופלת על גברים חלשים?

"אני כנראה מסרסת אותם!" – כך אמרה לי לילך בקול שבור. "כל החיים הייתי צריכה להיות החזקה. לבנות קריירה לבד, לגדל ילדים לבד, להתמודד עם עולם גברי – ועכשיו? אני רק רוצה שותף. מישהו שיחזיק אותי רגע. לא בא לי ללבוש את המכנסיים גם בבית".

החוזק שבפגיעות

לילך לא לבד. נשים רבות בונות לעצמן חיים עצמאיים וחזקים ← אבל לא מצליחות להשתחרר מהתפקיד הזה גם בתוך קשר. משהו בתוכן זועק לרכות, לשותפות, אך הפחד מהתמסרות – מהחולשה – עוצר בעדן. ולילך, כמו רבות אחרות, מרגישה שוב שהיא נמשכת לגברים "חלשים", ושהיא בעצמה זו ש"מובילה, דוחפת, נושאת" – עד שהיא נשברת.

מעגל שחוזר על עצמו

כשאמיר נכנס לחייה, היא קיוותה שמשהו ישתנה. היא ראתה בו גבר שונה – חזק, יציב, מביט לה בעיניים בגובה. אבל ככל שהקשר התקדם, היא שוב הרגישה שהיא מנהלת אותו. שוב התחושה הזו של "אני לבד בזה", שוב הדינמיקה המוכרת של עייפות רגשית. "אני כנראה שוב מסרסת אותו", חזרה ואמרה לי.

לשבור את התבנית

בשיחות שלנו ניסינו להבין: מה מקורה של התבנית הזו? למה כל פעם מחדש היא נמשכת לאותו טיפוס, ומוצאת את עצמה באותה עמדה? התשובה הייתה כואבת אך פשוטה: לילך לא הרשתה לעצמה להיות חלשה. לא הייתה לה היכרות עם הצדדים הרכים שבה – העצובים, המשתוקקים, הזקוקים.

"כדי להרגיש אהובה באמת ← צריך להסכים להיות חשופים. אין אהבה בלי פגיעות" – אלדר לב-רן

לבקש. להסכים. להרגיש.

לילך התחילה ללמוד לבקש. לא לדרוש, לא לפקד – אלא לשתף. להיפתח. לאפשר לגבר שלצידה לראות את המקומות שבהם היא דווקא לא יודעת, לא בטוחה, לא חזקה. וזה עשה פלאים. לא רק בקשר – גם בתוכה. בפעם הראשונה מזה שנים היא חוותה רכות, קבלה, ואהבה שלא נבנתה על מאמץ.

והיא גילתה משהו מפתיע: כשהיא מאפשרת לעצמה להיות יותר היא – גם הוא הופך להיות יותר הוא. הקשר נעשה אמיתי. כן. שוויוני. בלי סירוס ובלי מאבקי כוח.

תרגול ללב

אם גם את מרגישה שאת תמיד החזקה – שאלי את עצמך: איפה אני לא מרשה לעצמי להיות פגיעה? מול מי אני לא מעזה לבקש תמיכה? ובפעם הבאה שאת זקוקה למשהו – נסי לבקש. ברוך. בלי התנצלות. רק כך נבנה קשר שבו את לא לבד.

נכתב באהבה על ידי אלדר לב-רן ← מתוך אמונה שכל אישה ראויה להרגיש אהובה, גם כשהיא לא במיטבה.

תגיות: זוגיות, העצמה נשית, פגיעות רגשית, שינוי הרגלים, חוזק נשי