דחיינות. כולנו מכירים את המילה הזאת. היא מרחפת מעל הראש שלנו כמו ענן אפור. היא לוחשת לנו באוזן ש
אפשר לדחות את זה למחר. שהמשימה הגדולה הזאת תחכה. שהחלום הזה, הוא גדול מדי כרגע. אני, אלדר לב-רן, מכיר את הקול הזה מקרוב. הוא היה חבר קרוב שלי במשך שנים. הוא שכנע אותי שנוחות היא הדבר החשוב ביותר, ושעדיף להימנע ממאמץ. אבל למדתי, בדרך הקשה, שהקול הזה הוא לא חבר. הוא גנב. הוא גונב לנו את הזמן, את הפוטנציאל ואת החלומות. במאמר הזה, אני רוצה לחלוק אתכם את הכלים והתובנות שעזרו לי להשתיק את הקול הזה, להפסיק לדחות, ולהתחיל לעשות.
איך מתמודדים עם ערימת הכלים בכיור?
זה היה יום שלישי רגיל. חזרתי הביתה אחרי יום עבודה ארוך, והדבר הראשון שראיתי היה ערימת כלים מאיימת בכיור. "אני אשטוף אותם אחר כך," אמרתי לעצמי. "מגיע לי לנוח קצת." אז נחתי. ראיתי פרק בסדרה, גללתי קצת ברשתות החברתיות, ופתאום, השעה הייתה עשר בלילה. הערימה בכיור נראתה גדולה ומאיימת עוד יותר. "טוב, אין סיכוי שאני עושה את זה עכשיו," פסקתי. "מחר בבוקר, על בטן ריקה, עם אנרגיות חדשות."
כמובן שגם בבוקר שלמחרת לא היו לי "אנרגיות חדשות". מיהרתי לצאת לעבודה, והבטחתי לעצמי שאטפל בזה בערב. וכך, במשך שלושה ימים, ערימת הכלים המשיכה לגדול, ואיתה גם תחושת האשמה והתסכול שלי. זה אולי נשמע כמו סיפור קטן וחסר חשיבות, אבל באותו רגע, הרגשתי שהכיור הזה הוא מטאפורה לחיים שלי. הר של משימות קטנות וגדולות שנדחות ונדחות, עד שהן הופכות למפלצת שאי אפשר להתמודד איתה.
ביום הרביעי, עמדתי מול הכיור והרגשתי מיואש. ואז, משהו קטן השתנה. במקום לחשוב על כל הערימה, אמרתי לעצמי: "אני אשטוף רק צלחת אחת. רק אחת." שטפתי צלחת אחת. ואז עוד אחת. ופתאום, בלי ששמתי לב, שטפתי את כל הכלים. התחושה של הכיור הנקי הייתה מדהימה. הרגשתי הקלה עצומה, ופתאום היה לי כוח לעשות עוד דברים. באותו רגע הבנתי משהו עמוק על דחיינות. היא לא נעלמת כשצועקים עליה. היא נעלמת כשעושים צעד אחד קטן.
מעבר לדחיינות: מה באמת מסתתר מאחורי הנטייה לדחות?
הרבה אנשים חושבים שדחיינות היא פשוט עצלנות. אבל זו טעות. דחיינות היא לא בעיה של ניהול זמן, אלא בעיה של ניהול רגשות. אנחנו לא דוחים משימות כי אנחנו לא רוצים לעשות אותן, אלא כי הן מעוררות בנו רגשות לא נעימים: פחד, חרדה, ספק, שעמום. המוח שלנו, במנגנון הישרדותי עתיק, מנסה להגן עלינו מהרגשות האלה. הוא אומר לנו: "בוא נדחה את זה. בוא נעשה משהו נעים יותר במקום."
אחת הסיבות המרכזיות לדחיינות היא פחד מכישלון. אנחנו כל כך מפחדים שלא נצליח, שאנחנו מעדיפים לא לנסות בכלל. סיבה נוספת היא פרפקציוניזם. אנחנו רוצים שהכל יהיה מושלם, ואם אנחנו לא בטוחים שנוכל לעשות משהו בצורה מושלמת, אנחנו פשוט לא מתחילים. לפעמים, אנחנו דוחים משימות כי הן גדולות ומורכבות מדי, ואנחנו לא יודעים מאיפה להתחיל. חוסר הבהירות הזה משתק אותנו. ויש גם את עייפות ההחלטה – בעולם המודרני, אנחנו צריכים לקבל כל כך הרבה החלטות כל הזמן, שלפעמים המוח שלנו פשוט קורס ומתקשה לקבל החלטה נוספת, אפילו אם היא קשורה למשימה חשובה.
הבנת המקור הרגשי של הדחיינות היא הצעד הראשון בדרך להתמודדות איתה. במקום לכעוס על עצמנו שאנחנו "עצלנים", אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: "איזה רגש המשימה הזאת מעוררת בי? ממה אני באמת מנסה להימנע?" ההבנה הזאת מאפשרת לנו להתייחס לעצמנו בחמלה, ולפתח אסטרטגיות יעילות יותר להתמודדות עם הרגשות האלה, במקום פשוט לברוח מהם.
4 כלים מעשיים להתגבר על דחינות
אחרי שהבנו מה מסתתר מאחורי הדחיינות, הגיע הזמן לצייד את עצמנו בכלים מעשיים שיעזרו לנו להתגבר עליה. הנה כמה מהאסטרטגיות היעילות ביותר שאני מכיר ומשתמש בהן באופן קבוע:
חוק 2 הדקות: זהו אחד הכלים הפשוטים והעוצמתיים ביותר. הרעיון הוא שאם משימה לוקחת פחות משתי דקות, פשוט עושים אותה מיד. לא מכניסים אותה לרשימת המטלות, לא חושבים עליה יותר מדי. פשוט עושים. החוק הזה עוזר לנו לצבור תאוצה וליצור מומנטום של עשייה. כשאנחנו מסיימים משימה קטנה, אנחנו מרגישים תחושת הישג שמניעה אותנו להמשיך למשימה הבאה.
פירוק משימות: משימות גדולות ומורכבות יכולות להיות משתקות. כשאנחנו חושבים על פרויקט ענק, אנחנו מרגישים מוצפים ולא יודעים מאיפה להתחיל. הפתרון הוא לפרק את המשימה הגדולה למשימות קטנות וניתנות לניהול. במקום "לכתוב ספר", המשימה הופכת ל"לכתוב 500 מילים ביום". במקום "לנקות את כל הבית", המשימה הופכת ל"לסדר את שולחן העבודה". כשהמשימות קטנות וברורות, קל לנו יותר להתחיל אותן.
טכניקת הפומודורו: טכניקה זו, שפותחה על ידי פרנצ'סקו צ'ירילו, מבוססת על עבודה במקטעים ממוקדים. הרעיון הוא לעבוד על משימה אחת במשך 25 דקות, ללא הפרעות. לאחר 25 דקות, לוקחים הפסקה קצרה של 5 דקות. אחרי ארבעה "פומודורו" כאלה, לוקחים הפסקה ארוכה יותר של 15-30 דקות. הטכניקה הזאת עוזרת לנו לשמור על ריכוז גבוה, ומונעת שחיקה ועייפות. היא גם הופכת את המשימות לפחות מאיימות, כי אנחנו יודעים שאנחנו צריכים להתמקד רק ל-25 דקות בכל פעם.
הבנת ה"למה": לפעמים, אנחנו דוחים משימות כי אנחנו לא מחוברים למטרה הגדולה יותר שעומדת מאחוריהן. כשאנחנו מבינים למה המשימה הזאת חשובה לנו, מה היא תורמת לחיים שלנו או למטרות ארוכות הטווח שלנו, המוטיבציה שלנו לעשות אותה גוברת. קחו רגע לחשוב על המשימה שאתם דוחים, ושאלו את עצמכם: "למה אני רוצה לעשות את זה? מה יקרה אם אצליח? איך זה יקדם אותי לעבר החיים שאני רוצה לחיות?" החיבור ל"למה" יכול להפוך משימה משעממת למשמעותית.
"ההמתנה לרגע המושלם היא האויב הגדול ביותר של העשייה.
התחילו עכשיו, עם מה שיש, והפכו את הרגע הזה למושלם בעצמכם." – אלדר לב-רן
איך לומדים לחבק את ה"מספיק טוב" ולהתקדם?
אחד המחסומים הגדולים ביותר שעמדו בדרכי היה הפרפקציוניזם. במשך שנים, הייתי משוכנע שכל דבר שאני עושה חייב להיות מושלם. כל מאמר, כל פרויקט, כל מצגת. התוצאה הייתה שהייתי מבלה שעות על גבי שעות בשיפוצים ותיקונים, ולעיתים קרובות, פשוט לא הייתי מסיים דברים. הפחד שהתוצאה לא תהיה מושלמת שיתק אותי.
נקודת המפנה הגיעה כשהקמתי את העסק שלי. פתאום, לא היה לי את הפריבילגיה לחכות למושלם. הייתי צריך להוציא דברים החוצה, לקבל משוב, ולהשתפר תוך כדי תנועה. בהתחלה, זה היה קשה מאוד. הרגשתי שאני מתפשר על האיכות. אבל עם הזמן, גיליתי משהו מדהים: "מספיק טוב" הוא הרבה יותר טוב מ"מושלם" שלא קורה. כשהתחלתי לשחרר את הצורך בשלמות, התחלתי להתקדם בקצב מסחרר. סיימתי יותר פרויקטים, הגעתי ליותר לקוחות, והכי חשוב, הרגשתי הרבה פחות לחוץ ומתוסכל.
היום, אני חי על פי המנטרה של "עדיף לעשות מאשר להיות מושלם". זה לא אומר שאני מזלזל באיכות. זה אומר שאני מבין שהשלמות היא אשליה, ושהדרך הטובה ביותר להשתפר היא פשוט לעשות. אני מזכיר לעצמי את זה כל יום, במיוחד כשאני מרגיש את הדחף לדחות משימה כי אני חושש שהיא לא תהיה מושלמת.
תרגיל פשוט: הצעד הראשון שלכם עוד היום
אני רוצה לסיים עם קריאה לפעולה. לא מחר, לא בשבוע הבא. היום. עכשיו. חשבו על משימה אחת, קטנה ככל שתהיה, שאתם דוחים כבר זמן מה. זה יכול להיות מייל שאתם צריכים לשלוח, טלפון שאתם צריכים לעשות, או אפילו שטיפת הכלים בכיור.
עכשיו, אני רוצה שתיישמו את אחד הכלים שלמדנו. אם המשימה קטנה, השתמשו בחוק 2 הדקות ופשוט עשו אותה. אם היא גדולה יותר, פרקו אותה לצעד הראשון הקטן ביותר שאתם יכולים לעשות. הצעד הזה צריך להיות כל כך קטן ופשוט, שאין שום סיבה הגיונית לדחות אותו. למשל, במקום "לכתוב את הדוח", הצעד הראשון יכול להיות "לפתוח מסמך וורד ולכתוב כותרת".
עשו את הצעד הזה עכשיו. ברגע שתסיימו לקרוא את המאמר. אל תחשבו על זה יותר מדי. פשוט עשו את זה. אתם תופתעו לגלות כמה כוח יש בצעד אחד קטן. הוא שובר את מעגל הדחיינות, יוצר תחושת הישג, ונותן לכם את האנרגיה להמשיך לצעד הבא.
נכתב באהבה על ידי אלדר לב-רן – מאמן אישי ומומחה להתפתחות אישית, שמאמין בכוחה של עשייה קטנה לחולל שינוי גדול.
לגלות עוד מהאתר כח המיינד - העצמה אישית, תקשורת בין אישית, מוטיבציה פנימית, איך להיות מאושר
Subscribe to get the latest posts sent to your email.